HTML clipboard
רשימת מחירים
מאמר מאת הרב חיים רבי מתוך ספרו המיוחד
ועיין רמב''ם (רפ''ק דתענית), שמדבריו משמע שכאשר אדם זועק אל ה' ויודע שנענש מן השמים בגלל מעשיו הרעים, ידיעה זו לבדה בכוחה להכריח את הצרה להסתלק ולסור מעליו. זאת גם כאשר עדיין לא עשה תשובה! שעצם ידיעת העבירה, ועצם ההכרה שהעונש הוא מן השמים, דיים להרגיע את מידת הדין ולהסירה מעליו. ועיין ''שיחות מוסר'' (מאמר כא), שהמכיר בטעות עצמו, אינו זקוק עוד לעונש. וזו לשון הרמב''ן בס''פ בא: ''... אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה. שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם בסים. אין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל. אלא הכל בגזירת עליון. '' עיין שם.
העיקר הראשון מי''ג עיקרי התוה''ק הוא, שהקב''ה נמצא ומשגיח, ר''ל: השגחה פרטית על כל נברא בעולם להחיותו ולגדלו כפי רצונו, יתברך. ואין שום מקרה בעולם או יד הגורל או מזל שבגינו נעשה כך וכך. אלא הכל נעשה בהשגחה פרטית ע''י הקב''ה, ישתבח שמו לעד. וכבר אמרו (בחולין ז:): ''אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן גוזרים עליו מלמעלה. ''
וב''מדרש רבה'' (פרשה כב אות ד', אחרי מות) מסופר על אבן אחת שסילקוה לצדדים ושוב נמצאה באמצע רשות הרבים. וראה מה שכתבנו על כך לעיל. כן שעות היום של האדם, הדקות והשניות ושבריריהן מתואמות עם פעולותיו ועם כל תנועה קטנה מתנועותיו. כל יום ויום נקבע לו היכן ילך והיכן יעמוד; היכן ירויח והיכן יפסיד. זה גם פי' הברכה שאומרים בבוקר: ''בא''י אמ''ה המכין מצעדי גבר'', שכל הפעולות מושגחות ומכוונות כמש''כ בתהלים: ''מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ. '' ובתלמוד (במס' סוכה נג.) מסופר על שניים משרי המלך, שנגזר עליהם למות בשער לוז, וחשב שלמה להבריחם כדי שלא ימותו. אך לא הועילה חכמתו, כי בדיוק בשער לוז נפטרו. אמר אז שלמה המלך: רגלי האדם הם ערבים עליו. למקום שמתבקש האדם, לשם יובילוהו. כל זאת רמז דהע''ה בפסוק אחד בתהלים (בפרק מו): ''ה' צבאות עמנו. משגב לנו אלקי יעקב סלה. '' ופירש בסידור ''אוצר התפלות'', שכוונת דוד המלך זיע''א לרמז על ההשגחה הפרטית שיש על כל אחד ואחד, שאין מקרה ואין הפקרות בעולם, שהקב''ה עמנו כל הזמן והוא, ישתבח שמו, אחד יחיד ומיוחד, מגן עלינו יום-יום ושעה שעה. זאת להוציא מדעות הגויים ומהבלי מחשבות הכופרים והטפשים למיניהם, שחלקם הגם שמאמינים שיש בורא לעולם, טוענים שהקב''ה אינו משגיח בפרטיות על כל נברא, כי הוא גדול כל כך, שברא עולם כזה... והאם אין לו מה לעשות, רק לחשוב על בריה שפלה כמוני? אבל מודים הם שהנביאים והצדיקים ההשגחה דבוקה בהם. (''בעלי ברית אברהם'' דף 271), ודעתם נגד דעת התוה''ק, כי הקב''ה, ישתבח שמו, נמצא ומשגיח עליו ומפרנסו יום-יום ושעה שעה. וכבר השבנו על דבריהם במקום אחר בספר.
והנה רבינו הגרי''ח (בספרו ''עוד יוסף חי'' עה''ת פ' בהעלותך) הביא בעניין השגחה פרטית, שאם הקב''ה רוצה שפלוני תישבר רגלו, לא תרד אבן מהשמים על רגלו ותשברנה, אלא ילך לכאן או לשם, לעבודה או למקום אחר ושם תישבר רגלו. ואם רצון השי''ת לתת לפלוני אלף זהובים, לא יפלו אליו מהשמים אלף זהובים. אלא יגלגל הקב''ה, עילת העילות וסיבת כל הסיבות, שיעשה פלוני עסק מסוים וירוויח בו אלף זהובים. החי בלי אמונה בהשגחה פרטית חושב לעצמו: אני חכם שיודע להרויח. והשובר רגלו אומר: חבל שעברתי במקום פלוני, אחרת לא הייתה נשברת רגלי. וחבל שאינם יודעים ואינם מביים שהכל מכוון מלמעלה הן לשבט והן לחסד. ועל פי זה פירש רבינו הגרי''ח דברי הגמ' בחולין (סא:), עיין שם דברים נפלאים.
ועיין אגרות חזו''א (ח''א קסז), שהביא דברי הרמ''א באבה''ע (סי' ב): לא יתקוטט החתן עם חמיו וחמותו, אלא כל מה שיתנו לו יקח בעין יפה ואז יצליח. וכשנתבקש החזו''א ללחוץ על צד הכלה להוסיף לנדוניה, השיב להם: ''הברכה שכתב הרמ''א ואז יצליח עדיפה מההשתדלות שלי''. במלים אחרות אפשר לומר, שאין מחסום לפני הקב''ה, ישתבח שמו, לתת לחתן דירה אפילו בחינם. אבל אם רצונו לתת לחתן דירה השווה מאה אלף כשחמיו נותן לו חמישים אלף, או דירה השווה תשעים אלף כשחמיו נותן ארבעים אלף, הרי בשני המקרים הוא חייב להשיג חמישים אלף. זה כוח האמונה בהשגחה הפרטית, שבמקום ללחוץ על קבלת עוד עשרת אלפים, לבקש מה' הצלחה במה שיש. והקב''ה יעניק ברכה כפי רצונו ית' להשיג ולהרויח כהנה וכהנה, כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. הבנה זו היא מדרגתם של צדיקי עולם.
הסטייפלר זצוק''ל, כשהיה מברך ואומר: ''מלך העולם'', היית מרגיש עליו בחוש שרק בורא עולם מולך עליו ולא שום כוח בעולם, והיית נוכח כיצד תחושת ההשגחה הפרטית מחלחלת בעצמותיך.
ועיין בספר ''מסילת ישרים'' (פרק יא) שכתב: יש מי שסכלותו רבה כל כך, עד שאם יראה אצל חברו איזו טובה ידאג ויצטער, עד שאפילו הטובות שבידו לא יהנוהו מצער מה שהוא רואה ביד חברו. הוא מה שאמר החכם:
''ורקב עצמות קנאה. '' ויש כאלה שירגישו בעצמם איזה צער, ולפחות יתקרר רוחם, בראותם אחד עולה איזו מעלה יתרה עליהם. ואמנם, לו ידעו ולו הבינו כי אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה, והכל כאשר לכל מה' הוא, כפי עצתו הנפלאה וחכמתו הבלתי נודעת, הנה לא היה להם טעם להצטער בטובת רעיהם כלל. עכת''ד. כן יראת שמים והרהורי קדושה מקורם בידיעה שהוא מושגח בהשגחה פרטית יום יום ושעה שעה, ובידיעה שהקב''ה יודע מחשבות בני אדם, לכן ממילא נשמר הוא מהרהורי עבירה ויראת שמים חופפת עליו כל היום.
כעת לפנינו, לכאורה, קושיה עצומה. אדם שחוטא בעבירה מן העבירות, הרי ברור שהכל נעשה בהשגחת השי''ת. א''כ, כיצד יתכן הדבר שהקב''ה נותן לו הכוח לעשות עבירה ולבסוף החוטא יתבע על זה? גם ידוע לפני בורא עולם שפלוני עתיד למות ברשעו, שהנסתרות לה' אלקינו. והרי תכלית ירידתו של אדם לעוה''ז היא רק לעיסוק בתורה ומצוות, אם כן, לשם מה נולד בכלל איש כזה שעתיד למות ברשעו? ובאמת, קושיה זו היקשה הזוה''ק (הובא בחוק לישראל שלח יום א) ותירץ: אין רשות לשאול שאלות כאלה על דרכי השגחת השי''ת שהם סתומים מעינינו. ונלע''ד שאין כוונת הזוה''ק שאסור לשאול ושאין תירוץ על זה. אלא להיפך, התירוץ הוא שאסור לשאול. וכוונתו שעניין אמונה פירושו: חוסר ידיעה לנו. ופשוט שיש בזה הנהגה עמוקה של בורא עולם, אלא שלנו, הקטנים, אין זה מובן. לכן עבורנו זה בגדר אמונה: אבל כשלעצמו הוא תירוץ נפלא, שהנהגת השי''ת נפלאת מאתנו ורחוקה מהבנתנו ואנו מאמינים באמונה שלמה שיש בה, בהנהגתו ית'; עמקות וחכמה נשגבה שאי אפשר לנו בשכלנו הקטן להשיגה. ושאלות מעין אלה רק נותנות פתח לבוא בהן אל האמונה. כי במקום שהשכל אינו יכול להשיב, האמונה נותנת מענה לשאלה.
ידוע המעשה בתלמיד הרמב''ן שנפטר צעיר לחיי העוה''ב, שביקשו הרמב''ן להודיעו בחלום למה נפטר צעיר. אמנם אחר זמן בא אליו וסיפר לו דברים הרבה ממלכותא דרקיעא. רק תשובה לשאלה הנ''ל לא השיבו ולא שת לבו אליה כלל ועיקר, וכששאלו הרמב''ן: ''מהי התשובה לשאלה שביקשתיך להשיב לי עליה?'' ענה התלמיד: ''לא שאלתי. בשמים אין שאלות''... וכוונתו שבשמים, שם רואים את האמת גלויה, יודעים שהכל היה מתאים בתכלית הדמיון והתועלת, כפי גזירת חכמתו יתברך. לכן ''לא שאלתי. '' ומה שלא ביאר לו סיבת מותו צעיר, מפני שאדם הנמצא בעוה''ז, לפי שהוא מלובש בגוף גשמי עכור, אינו יכול להבין חכמת השי''ת. וזו הכוונה: ''בשמים אין שאלות'', ר''ל: אין שאלות כי רואים את התשובות ורואים שהכל אמת. והדברים אי אפשר להסבירם לאנשים בעוה''ז לפי, שכאמור, הם לבושי חומר וצורה. להם אפשר רק להסביר למה אי אפשר להבין.
מעשה כיו''ב סיפרו על המגיד ממזריטש זצ''ל. כל עוד היה חי בינינו בעוה''ז, היה מתפלל הרבה מאוד על הצרות של כלל ישראל, וכשנפטר לחיי העוה''ב וצרה קשה ריחפה על אנשי אותה העיר, עשו שאלת חלום וביקשו לדעת מדוע אין הוא מתפלל עליהם כבעבר. מה גם שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן. אם בעוה''ז, עולם ההסתר, היה מתפלל הרבה על כלל ישראל, מדוע אם כן כשהוא כעת בעולם הבא, בעולם הבלתי מוגבל, מדוע אינו מתפלל משם על מצבם החומרי הקשה? השיב להם בחלום, שכיוון שהוא כבר נפטר לחיי העוה''ב ואין לו גוף גשמי, ממילא אין הוא יכול להבין ולהרגיש כעת את הצער שהם מצטערים על דברים גשמיים. נראה שאילו היו מבקשים על חכמה, בינה ודעת וסיעתא דשמיא לתורה וליצה''ט, אפשר שבזה כן היה יכול להשפיע לעזור להם.
למדנו יסוד גדול, שלשאלות מסוימות שאין עליהם תשובה, אין הכוונה שבאמת אין עליהן תשובה, כי אין שאלה שאין עליה תשובה. רק יש שאלות שהתשובה עליהן היא שאסור לשאול. וכוונת זו התשובה להורות, שיש בזה עמקות הרחוקה משכלנו ולרוב קטנותנו התשובה לדבר אינה מובנת לנו. אבל גם יתרון יש בזה, שע''י זה מעריכים יותר גדלותו של הבורא, יתברך שמו לעד. שאלות שהתשובות עליהן רחוקות משכלנו מעוררות להעריך כמה גדול הוא, שקשה לרדת לסוף דעתו, דעת עליון. וזה אמצעי להוליד בקרבנו את תחושת האפסות לעומתו יתברך וההתרגשות גואה ומציפה את גרוננו: ''מה גדלו מעשיך, ה', מאוד עמקו מחשבותיך. '' זכר לדבר - מעשה שהיה בהרב מבריסק, הגרי''ז זצ''ל, שפעם אחת פנה אליו מנהיג צבור בשאלה מסוימת והרב שותק. עברו רגעים אחדים ושוב העלו את השאלה וביקשוהו להשיב מענהו. אמר להם הרב מבריסק: ''כבר עניתי... '' וכשאמרו לו שלא שמעו דבר, השיב להם: ''לפעמים השתיקה היא התשובה... '' ונראה שעניין זה כלול בדברי הזוה''ק שתירץ: ''אסור לשאול''. והוא, כאמור, תשובה נפלאה בענייני אמונה.
אחד העיקרים האומר שלא ישיגוהו משיגי הגוף, גם הוא מרמז על מעלת המאמין. שאף על פי שהוא יודע שאינו יודע, אין נפגמת בשל כך אמונתו כהוא זה. ועיין בכתבי הסבא מקלם ח''א דף לא. עיין שם. על פי זה נבין, בס''ד, יסודן של כמה מעשיות יקרות מן התוה''ק על צדיקי עולם ואחרים בעניין ההשגחה הפרטית.
כשהיה דוד המלך, עליו השלום, נרדף ע''י אבשלום בנו, מפורש בכתוב (שמואל ב טו, ל'), שהיה דוד עולה במעלה הזיתים הלוך ובכה, כשראשו חפוי והוא הולך יחף. ובהמשך שם (טז, י''ג): ''וילך דוד ואנשיו בדרך ושמעי הולך בצלע ההר לעמתו הלוך ויקלל ויסקל באבנים לעמתו ועפר בעפר. '' וכשקם יואב שר הצבא וביקש להרוג את שמעי, לא הסכים לכך דוד המלך ע''ה ולא זו בלבד שלא הסכים לפגוע בו, אלא גם הוסיף ואמר: ''הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'. '' ראה מה שכתב שם המלבי''ם על כוונת הכתוב: ''וילך דוד ואנשיו בדרך, שאפילו כששמעי זרק עליו אבנים ועפר, לא נטה דהע''ה מדרכו ולא סר לצידה השני של הדרך, אלא המשיך באותו קו הליכתו הראשון, האמין שהכל נעשה בהשגחה פרטית מהקב''ה וקיבל את הכל באהבה. ומציין הזוהר הקדוש (ועיין ''שמירת הלשון'' תבונה פרק ח), שבשעה ההיא שקיבל עליו דהע''ה דין שמים באהבה, זכה להיות הרגל הרביעית במרכבה בצד אברהם, יצחק ויעקב! מה הביאו לזכות בזה? - כוח אמונתו החזק בהשגחה פרטית, שהרגיש בחוש שהכל נפעל ע''י השי''ת. וזכה דהע''ה למה שלא זכו לו משה, אהרון ויוסף.
נראה כעת דוגמא הפוכה שמביא המקרא.
הנה שבטי גד וראובן ביקשו ממשה רבינו נחלה בעבר הירדן מזרחה, לפי שבמקום ההוא מצויים שטחים נרחבים למרעה צאנם. ומבואר ב''מדרש רבה'' (בפרשת מטות), שהקב''ה כבר הכין עבורם שטחים נרחבים אלה ע''י שעשה מלחמת סיחון ועוג. ואעפ''י שהקב''ה הכין מראש התשתית לביסוסם בחבל ארץ זה, הנה מבואר במדרש שם שעל השבטים גד וראובן נאמר הפסוק: ''נחלה מבוהלת'', ועל שום שנבהלו לבקש נחלה, גלו ראשונים בזמן חורבן בית ראשון. דבר זה נראה, לכאורה מוזר. כי הרי, בסופו של דבר, השבטים גד וראובן קיבלו בדיוק את מה שהקציב להם הקב''ה שיקבלו ולמה נענשו? האם משום שביקשו את מה שבלאו הכי היו מקבלים? התשובה היא: כן! בשל סיבה זו נענשו! והוא משום חסרון באמונת ההשגחה הפרטית, שאילו היו חזקים באמונה והיה עומד לנגד עלניהם העיקרון האומר, שמה שמגיע לנו יבוא בזמן המתאים גם אם לא נבקשו, לא היו נבהלים לבקש נחלתם ממשה רבינו והיה מצבם מצוין, שהרי גזר כבר הקב''ה שחלק זה יהיה חלקם. אולם עצם פנייתם בבהלה לפני החלוקה לבקש חלקם, הוכיחה שחוששים היו פן חלקם המובטח יחמוק מהם ויפסידוהו לטובת אחיהם. ולפי שחסרו אמונה, לכן גלו ראשונים, שהמאמין ויודע שההשגחה הפרטית חופפת וחלה על כל פרטי החיים, חש בעצמותיו תחושת אמת שהקב''ה קרוב אליו וייתן לו כל מה שצריך לו בעיתו ולא יהיה נוהג בבהלה ולא יחוש למתחרים על חלקו. ניסיון זה היקר מנסהו בורא עולם בכבודו ובעצמו, שכבודו מלא עולם, לראות אם ינהג לאור אמונתו.
נתבונן מזווית אחרת במה שהזכרנוהו במקום אחר.
אומרת הגמ' (במס' ברכות ח.), שמי שנושא אשה נוהגים לשאלו: ''מצא או מוצא?''' אם זכה לאשה טובה, התשובה היא כמש''כ: ''מצא אישה מצא טוב. '' אם לא זכה, התשובה היא כמש''כ: ''מוצא אני מר ממות את האשה. '' נראה מדברי חז''ל הקדושים ש''מצא אשה'' הוא סימן טוב, לפי שמבין שזו מציאה שהמציא לפניו הקב''ה ולפי שמבין שהכל מכוון מאתו יתברך. לעומתו, כל האומר: ''מוצא אני'', כאילו אני חיפשתי אשה כמו שאני רוצה, היות שתולה הסיבה בעצמו ולא בהשגחתו הפרטית ובהכוונתו של בורא עולם, מפסיד הרבה וע''י זה אשתו היא ''מר ממות'' עבורו, רח''ל.
נניח, למשל, שקבעו בשמים שיעקב ישא את רחל שיש לה חסרון מס (ים, ויודע הקב''ה שאם ידע יעקב מהחיסרון הזה לא יחפוץ לשאתה לאשה. מה עושה הקב''ה? נותן לה מעלה כנגד החיסרון. מעלת עושר או משפחה טובה או יופי וכיו''ב, כפי רצונו יתברך. ומשפיע הקב''ה לחתן הנכבד חשק מסוים שנהפך לו לטבע לאהוב עושר, משפחה טובה, או לאהוב יופי או דבר אחר שעל ידו הוא מתרצה בה ועל כל פשעים תכסה אהבה. אבל כעת, לאחר שזכה לשאתה לו לאשה, מתחיל עיקום השכל לבוא לידי ביטוי. כעת תראהו הולך ומספר: ''אני חיפשתי אשה כלבבי ולבסוף מצאתי מה שאני רוצה... '' נו, לך תסביר לו טעותו. הוא חושב שקיבל ''מה שרצה'', בעוד שבעל כורחו עשה את רצון בוראו, שהיה ושיהיה תמיד המושך בחוטים. ועיין היטב ''חק לישראל'' כי תצא מוסר יום שני.
המאמין בהשגחה פרטית מבין שעצם הדבר שהוא חי הוא מציאה לגביו, וכן כל פרט מפרטי חייו הוא מציאה. ''לא אני מוצא ע''י החכמה והמעשים שלי'', הוא יאמר לך, ''אלא הקב''ה, ישתבח שמו, זיכה אותי לאשה כזאת, לבנים ולרכוש שברשותי. אני יודע שרבות מחשבות בלב איש, אבל גם יודע שלסוף עצת ה' היא תקום. טבעים הרבה שונים ומשונים יש באדם. אבל עצת ה' היא קובעת איזה טבע מסוים מטבעיו יסייע בידו לבנות את ביתו. ''
דרכים רבות להקב''ה להביא להצלחת אדם מסוים. ולעתים, מסיבות השמורות עמו, מסובב הקב''ה שדווקא מן העז יצא מתוק. לפסוק בתהלים: ''לכו חזו מפעלות אלקים'' וכו', שתי גרסאות יש לאופן קריאתו. ומבואר בהקדמת ספר ''איש מצליח'', שיש לומר פסוק זה פעמיים. פעם אחת באדנות ופעם אחת באלקים. על פסוק זה אומר ''מדרש רבה'' (בראשית פרשה פח): הקציף הקב''ה אדונים על עבדיהם ליתן גדולה לצדיקים. פרעה קצף על עבדיו ליתן גדולה ליוסף. רוצה לומר: הקב''ה, ישתבח שמו, כשרוצה לרומם איש מסוים עושה זאת אפילו ע''י שמסכסך בין שני צדדים אחרים, כפי שגזרה חכמתו יתברך וע''י סכסוך זה מתרוממת קרנו של איש מסוים אחר. סימן לדבר מש''כ: ''וסכסכתי מצרים במצרים''.
עבד ה, מרגיש את יד ה' בכל דבר, ובכל דבר המתרחש סביבו הוא מבקש למצוא מהו הרמז הנרמז לו מלמעלה.
- עבד ה' שניקפה ידו (חולין ז:) מבין שברגע זה הוצא פסק דין לפועל, והוא נותן לבו לכך ומהרהר בתשובה.
- אם היה זקוק לבעל מקצוע שיבצע איזה תיקון בביתו, ונפלטה אנחה מקרבו על הכסף שהוא עתיד להזיל מכיסו עבור התיקון, והנה לשכנו קרתה אותה תקלה והזמין בעל מקצוע, ואגב כך תיקנו את הקלקול שבביתו חינם אין כסף, אם הוא עבד ה', ודאי התעלה באמונתו.
- עבד ה' הפותח ספר למצוא חפצו והספר נפתח בדיוק במקום שביקש, הוא מיד מודה לה', ישתבח שמו לעד.
- כשעבד ה' מחפש משהו או מישהו דקה או שעתיים, או יום או יומיים ופתאום פוגשו ברחוב, הוא מבין בפשטות שאין מקרה בעולם, והוא יודע בידיעה ברורה מי שלח כעת את החפץ או את האיש הזה והביאו עד אלי.
- כאשר הכל נופל לו מהידיים, עבד ה' מתפלל לבוראו: רבש''ע, אנא, הודיע לי מה אתה מתכון לרמז לי בזה!
נפלאות מעניין השגחה פרטית מצאנו ב''חק לישראל'' (דברים מוסר יום א ב) וז''ל: ומצינו בתורה שכל מי שיכול להבין, אעפ''י שלא נצטווה נענש עליה, על שלא שם על לבו, שנאמר במלחמת מדין: ''ויקצוף משה על פקודי החיל'' וכו', ''החייתם כל נקבה''. ולמה לא ענו לו: ''ולמה לא ציווית על כך''? אלא ידע משה שהיו חכמים ובקיאים לדון קל וחומר, והיה עליהם לדעת זאת לבד מבלי ציווי מיוחד על כך. כן בלעם באמור לו המלאך: ''על מה הכית את אתונך?'' היה לו להשיב: ''מה עוון יש שהכיתי את אתוני? ואפילו צער בעלי חיים אין כאן!'' גם כשלחצה רגלו למה לא היה לו להכותה? אלא שהיה לו לחשוב שמא אין רצון הקב''ה שאקללם. וזהו שנאמר: ''חטאתי כי לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי בדרך'', ואדרבא, איפכא מסתברא, לפי שלא ידע שהיה ניצב לקראתו, לא חטא! אלא כך אמר: ''חטאתי שלא שמתי לב לדעת, שלא פשפשתי וחקרתי באיזה עוון הוא''. מכאן שיהא אדם ערום ביראה, הואיל ומענישים אותו על שאינו יודע, שיש לדעת ולחקור. עכת''ד. וכבר אמר שלמה המלך (משלי יט, ג): ''אולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעץ לבו. '' וידוע הסיפור על הגאון הצדיק רבי איסר זלמן מלצר זצ''ל, שפעם אחת הרתיחה הרבנית חלב וגלש ונשפך הכל. ישב הרב וחשב למה קרה כן. הרי אין מקרה בעולם והכל מכוון בהשגחה פרטית. לבסוף מצא שכיון שקיבל על עצמו שלא לקנות חלב בהקפה, כי החלבן זקוק לכסף מזומן, והיות שהיום קנתה אשתו בהקפה, לזה גלש החלב. ומעשה אחר באותו צדיק, שהיה מוסר שיעורי תורה לתלמידים בתוך ביתו. באמצע אחד השיעורים הודיעה לו אשתו שהרב מבריסק בא לכאן. מיד הפסיק השיעור, לבש המעיל והכובע משום ''עשה'' דכבוד תורה, והלך לקבל פניו. אבל הרבנית הטעה אותה דמיונה כי לא היה זה הרב מבריסק, אלא בסה''כ זה היה הדוור שבא להביא מכתבים ואעפי''כ נהג בו אותו צדיק כבוד כמו שהיה מכבד את הרב מבריסק. ובמקום לכעוס ולצעוק על אשתו איך לא ראתה ואיך לא דקדקה, הבין שהכל מכוון מהשמים בהשגחה פרטית. לכן כיבדו, השקהו וליווהו להמשך דרכו בסבר פנים יפות.
על כך שהכל מן השמים אומר ירמיה (לב, יט): ''גדול העצה ורב העלילה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם'' וכו'. אשרי הזוכה להגיע לקרבת ה' ולהרגיש שהכל מאתו יתברך. וכמאמר דהע''ה: ''שויתי ה' לנגדי תמיד. כי מימיני בל אמוט... ''
~ התייחסות הצדיקים להשגחה פרטית
בפרשת ''וישב'' מסופר על יוסף הצדיק שנזרק לבור מלא נחשים ועקרבי. ם, והרבה התחנן על נפשו ואחיו לא נענו לו, וזהו צער גדול. אבל כשבאה אורחת הישמעאלים וקנו אותו בעשרים כסף, היו נושאים נכאת וצרי ולוט, שהם מיני בשמים טובים, והגם שבד''כ הערבים נושאים עמהם חומרים חריפים המדיפים ריח רע, על מנת שלא יריח צדיק שאינו טוב, סובב הקב''ה שבנסיעה זו ייטלו עמהם בשמים טובים.
רואים שהכל בהשגחה פרטית וגם הצער מדוד, כי צער שאינו מגיע לאדם יורחק ממנו, ורק מה שמגיע לו יקבל ואפי' בעל כורחו נפגש במי שדרכו בכך לשאת משקאות בעלי ריחות רעים, אעפ''י שהריח נודף, הוא לא יריח ולא יינזק כו''ע. ומפני גודל האמונה של יוסף הצדיק בהשגחה פרטית, כמו שראינו בפ' וישב פרק מ' פסוק יד, לכן זכה לזה. בספר ''ויאמר אברהם'' עה''ת (פרשת וישב פרק מ' פסוק יד על הפסוק: ''כי אם זכרתני והזכרתני'') מעיר המחבר גבי המלה ''כי'' ושואל מה הוא פירושה, ומשיב, שמלת ''כי'' היא לשון סיבה. ופירוש ''כי אם זכרתני והזכרתני'' הוא: היות שהקב''ה מבקש לחלצני מן הבור ולהעלותני לגדולה, לכן חלמת את חלומך ולכן הגעת אלי שאפתרהו לך, כדי שאבקש ממך שתזכירני לפני פרעה. רואים שיוסף הבין מיד שהמאורעות סובבים סביבו ושהוא מושגח בהשגחה פרטית. ואמר לשר המשקים שכיוון שהוא רואה שהכל סובב סביבו לכן, מסיבה זו, ראוי שיזכירהו באוזני פרעה.
אסתר המלכה שאמרה: ''איש צר ואויב המן הרע הזה'', הורתה באצבעה על המלך אחשורוש, שהיה ג''כ רשע מרושע (מגילה טז.), ובא מלאך והסיט אצבעה לכיוון המן הרשע. הסביר הגאון מוילנא, שאסתר ידעה היטב שהכל נעשה בהשגחה פרטית מאתו ית' ולכן לא ביקשה ישועה ממלך רשע מרושע כאחשורוש, אלא דיברה היא עם הקב''ה ואמרה לו: ''כי נמכרנו אני ועמי'' וכו' וידעה כי לב מלך ביד ה' והכל מאתו ית'. וכששמעה ששואלים: ''מי הוא זה ואי זה הוא'' וכו', לפי שהייתה נביאה, היו כל מחשבותיה בעולמות עליונים, לכן הצביעה על המלך, שבאמת היה רשע מאין כמותו, ומלאך הסיט ידה לכיוון המן, שלא יהא עיכוב מצד המלך. אבל תפילתה ובקשתה כוונו רק לבורא עולם.
בספר מלכים א' פרק טז, מסופר על חיאל בית האלי, שעבר על החרם של יהושע בן נון שלא לבנות את יריחו, ומתו כל בניו: ''באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה, כדבר ה' אשר דיבר ביד יהושע בן נון''. מה הביא אדם כחיאל בית האלי להיות כופר גדול כ''כ, שאעפ''י שמדי שנה בשנה היה קובר אחר מבניו, רח''ל, בכ''ז חשב שמקרה הוא ושאין לכך כל קשר לעובדה שעבר על החרם? התירוץ פשוט הוא: מיתת בניו לא התרחשה באופן פתאומי. אלא כל מקרה מוות היה מלווה בסיבה שנראתה לו טבעית. לבן הראשון היה לחץ דם. השני סבל מסכרת. לשלישי הייתה התקפת לב או דלקת חריפה וכיו''ב, והתופעות הללו גרמו לו להסביר שהכל הוא השתלשלות מקרים טבעית ולא טרח לחשוב לרגע מהי הסיבה שהביאה לכל המחלות הללו. ובאמת היה עליו לתת דעתו על השאלה למה הם מתו, ובמקום זה עסק במתן תשובה לשאלה איך הם מתו. ואם יתבונן האדם היטב, יראה בבירור כיצד כל הסיבות מתנקזות למקום אחד, שהוא היסוד שאנו מדברים בו. יסוד ההשגחה הפרטית מאת הבורא יתברך.
ב''מדרש רבה'' (בראשית פרשה סח) מסופר על מטרונה אחת, ששאלה את רבי יוסי בן חלפתא: ''מה עושה הקב''ה כעת לאחר שברא את העולם?'' אמר לה: ''יושב ומזווג זיווגים, בת פלוני לפלוני. '' אמרה לו: ''גם אני יכולה לעשות כן. '' מיד לקחה אלף עבדים ושפחות וזיווגה ביניהן. והנה בבוקר באו כולם פצועים וחבולים, וטענו בפניה שאינם מסתדרים ביחד. ואז אמרה: ''אלוקיכם אמת ותורתכם אמת. '' הסבירו המפרשים, שבתחילה היא הבינה שהקב''ה רק מזווג ואח''כ הם מסתדרים לבד ומתאימים עצמם זה לזה, לכן חשבה שגם היא יכולה לעשות כן. ולבסוף הבינה שיש השגחה פרטית על חתן וכלה לאורך כל החיים שיצליחו להסתדר בבית בכל המצבים המשתנים האפשריים. ואת זה יכול לעשות רק בורא עולם, ישתבח שמו, שמשגיח ומטפח ומטפל בהם יום יום ושעה שעה. נמצא, שכל חיי האדם עם בני ביתו מכוונים בהשגחה פרטית מלמעלה, ולה' הישועה.
במסכת ברכות (ה:): רב הונא החמיצו לו ארבע מאות חביות של יין, אבל לרגע לא חשב שהסיבה לכך היא טבעית. אולי בא הקלקול בגלל סוג הענבים, או מפני שהכדים לא היו סגורים היטב, או אולי לא היה מספיק סוכר. אבל לא! לא כך הבין רב הונא, אלא ודאי מה שקרה בגלל עוון קרה! ומיד קיבל שכרו מושלם, כשהבין והודה על מעשיו. עי''ש.
כתוב ב''מדרש רבה'' (פ' מקץ), שהקב''ה הקפיד על יעקב אבינו, שאמר: ''למה הריעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח'', מפני שתלה את המאורע בבניו, ולרגע אחד התעלם מעובדת השגחת השם על כל פרט ופרט מפרטי החיים, וכן הקפיד עליו על מה שאמר להם שעשו רע, ח''ו. והלא אין רעה יוצאת מאת ה' והכל הוא לטובה, גם אם במבט שטחי נראה כרע.
גם משה רבנו (בס''פ שמות) שאמר: ''למה הרעות לעם הזה'' וכו', נענש מיד, שלא זכה להיכנס לא''י. וכמבואר במדרש ובפרש''י שם.
ב''מדרש רבה'' (פ' וירא): הגר המצרית, שה' פקח את עיניה ותרא באר מים, ותלך ותמלא את החמת מים ותשק את הנער, מחוסרת אמנה הייתה... שלא הייתה צריכה לחשוש אולי לא יהיו מספיק מים וכו'. עיין שם.
ואפשר עפי''ז להציע למי שרוצה להיות בעל אמונה זך וטהור ולהרגיש בהשגחה הפרטית הקרובה אליו כל כך, שכדאי לו להקפיד שלא למהר לקחת ולאגור לעצמו דברים, שמא יחסרו לו אח''כ. למשל, המתפלל בביהכ''נ, שלא יכין לעצמו בצד חומש או סידור מהודר כדי שיהיה שמור לו, ולא ייקחו זאת אחרים; או כשיושב בסעודת מצווה ושתה כוס אחת ואינו צמא עוד, רק חושש פן ייגמר המשקה, אל ימזוג לעצמו מיד כוס שנייה. וכל זה הוא כעין תרגיל בחיזוק האמונה בהשגחה הפרטית, והוא סיוע להרגיש קרבת השם.
על הפסוק שמדבר בהגר: ''ותלך ותתע במדבר באר שבע'' (בראשית כא, יד) פירש רש''י, שחזרה לגילולי בית אביה. והתקשה ב''שפתי חכמים'' שם, מנין לו לרש''י, שחזרה הגר לגילולי בית אביה? ביאר רבי אשר קלמן בראון הי''ד (מראשי ישיבת פונוביז' - ליטא), שאדם שהוא מאמין גדול לעולם אינו מרגיש תועה ובשום מקרה, ובכל מקום ובכל מציאות משתנה רואה הוא דבר ה' וניסיונו. אברהם אבינו, ע''ה, כשנאמר לו: ''לך לך'' ולא פורט לו איך ואנה ילך, מכל מקום הלך בשקט ובבטחה, ואילו הגר איבדה עשתונותיה - ''ותתע'', התהלכה כמבולבלת. הרי על כורחך נטשה האמונה.
ועיין ''אור יחזקאל'' (לרבנו הגאון החסיד הגר''י לוינשטיין זצוק''ל), שכתב: ''מדרכי אמונה ובטחון שלא לעשות ביטוח חיים. מה גם שלפעמים האדם חי בזכות בניו, שצריך לפרנסם. וכשיש ביטוח חיים, כבר לא צריך את האבא, ח''ו. ''
ועיין ''שיחות מוסר'' (להגר''ח שמולביץ זצ''ל, מאמר כו), במה שהביא דברי חז''ל: ''לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו. שהם תלויין בו, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם. '' כך ביאר הרב את דברי חז''ל: היות שבני-ביתו סמוכים על שולחנו ועיניהם נשואות אליו ותלויות בו, נמצא שע', י אמונתם בו נתנו לו הכוח לפרנסם. לכן אמרו לו חז''ל, שיכבדם ביותר ' ממה שיש לו ולמעלה מיכולתו, כי אין גבול ליכולתו. וכפי מדת ביטחונם בו, בה במידה יוכל למלא משאלותיהם. מכאן הרגישו חז''ל (בתענית ח.), שהמאמין בהקב''ה על אחת כמה וכמה, שאם מאמין ובוטח בהקב''ה, כל שכן שיקבל כמידת בטחונו, כי ע''י בטחונו נותן, כביכול, כוח בהנהגתו ית' לנהוג עמו כמידת בטחונו ואמונתו, כי ע''י בטחונו ואמונתו הוא נותן כוח בבריאה. עכת''ד. ודבריו ודברינו משתלבים יפה ועולים בקנה אחד, שעיתים האדם חי בזכות בניו, שצריך לפרנסם.
אמנם ברור, שמעיקר ההלכה מותר לעשות ביטוח חיים, כשזה כפוף לתורת ישראל, וכמבואר בשו''ת ''יחוה דעת'', למרן מלכא הגר''ע יוסף שליט''א. ובשו''ת שבט הלוי ח''ד סימן א אות ב.
שבט גד ושבט ראובן ביקשו ממשה רבנו נחלה בעבר הירדן מזרחה, וקיבלו מה' כל מה שביקשו. אבל המדרש (בס''פ מטות) אומר, שהם נבהלו וחששו שיפסידו הנחלה, לכן הקדימו לבקשה ממשה רבנו. ובאמת כבר הכין הקב''ה הכל עבורם, ע''י מלחמות סיחון ועוג וכו', אבל עצם הדבר שנבהלו והזדרזו לבקש הוא משום החשש שקינן בלבם, שמא יקדימו אותם אחרים והנחלה תחמוק מתחת ידיהם. וכמו שהבאנו לעיל, הדבר מורה על חוסר אמונה בהשגחה פרטית, ובכלל שכל מה שמגיע לי, יגיע אלי! לכן נענשו בעונש הזה שהיו הראשונים שגלו בזמן חורבן בית ראשון. ההבדל בין השתדלות, שהיא מותרת, לבין חוסר בטחון ובהלה לבקש עוד, הוא ממש כחוט השערה. וצריך חכמה גדולה ועצה טובה מחכמי התורה לדעת את הזמן והמקום המבדיל ביניהם.
~ לכל יהודי יש פרשת חוקת
רבנו ''אור החיים'' הקדוש (בר''פ חוקת) מבאר, שמה שכתוב ''זאת חוקת התורה'' ולא כתוב ''זאת חוקת הפרה'', בא ללמדנו, שע''י שהיהודי מקיים פרשת אדומה, אעפ''י שאינו מבין טעמה וסודותיה כו''ע, זה מראה ומוכיח שגם את כל מצוות התורה הוא עושה ומקיים באהבה ובשמחה ובאמונה תמימה, גם באופן שאינו מבין בדיוק טעם המצוה. אלא מה שהוא מקיים הוא רק בגלל שהקב''ה ציווהו על מצוות התורה. לכן מה שכתוב: ''זאת חוקת התורה'' פירושו - מכאן תלמד לגבי כל התורה. לפי זה, יש להוסיף, שלכל יהודי יש ''פרשת חוקת'', בהתאם למה שגזרה חכמתו, יתברך.
כל יהודי ויהודי עובר מצבים מסוימים ובעיות שונות ומשונות, שהיה מאוד רוצה להבין על מה ולמה הם באים. וכשלא מבין, ובכ''ז מקבלם באהבה, כי יודע שהכל בהשגחה פרטית מלמעלה, הרי לפנינו יהודי המקיים באמונתו פרשת חוקת. ופרשת החוקים הזאת אינה מתמקדת רק במצוות התורה, אלא היא חודרת לנשמת היהודי ומחלחלת עד לשורשי המעשים הקטנים העוברים עליו יום יום ושעה שעה. ואמנם הנהגת השי''ת עמוקה מאוד, ומי יעמוד בסוד ה'. ולמרות שעפ''י רוב נראים הדברים קעין כנעשים עפ''י הטבע, הרי גם הטבע הוטבע ע''י בורא העולם לפעול על דרך ההשגחה, וכידוע בגימט' הטבע: מ: אלקים=86.
כשאומרים על דבר שהוא נעשה בהשגחה פרטית, הכוונה היא שכל דבר וכל פעולה שנעשו שלא על פי דעתי והשתדלותי, ולא הייתה לי בחירה לפעול בהם כרצוני, מעשים אלה נכנסים תחת ההגדרה של השגחה פרטית. אבל בנוגע למצוות ועבירות ופעולות מסוימות, שיש לאדם בהם אפשרות בחירה, ה''ז ברור שהוא הקובע לעצמו כיצד להתנהג, ובהתאם לכך מקבל שכר ועונש. אבל מעשים שנעשו כבר על ידו מבלי התבוננות מתאימה, ומצטער על כך, על זה מצווה האדם להאמין שכך היה מכוון מלמעלה, ובהשגחה פרטית כיוונו אותו למצב זה מן השמים. וכ''מ ב''אורחות חיים'' להרא''ש (אות ס) בזה''ל: ''אל תיבהל לקצוף משום דבר והארך אפך פן תאבד את חכמתך. '' ר''ל: כדאי לך לדעת ולהרגיש שיש בחיים ''פרשת חוקת'' לכל אחד ואחד, בכל מעשיו השונים, לשבט או לחסד. ועי''ז אינו נבהל ואינו קוצף ורוגז ואינו מאבד את חכמתו. אדרבא, החכם באמת, אם הוא יודע שהוא לא יודע, הוא היודע!
ה' יזכנו לכך.
~ נס להתנוסס
כתוב בתהלים (פרק ס): ''נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה''. ובפירוש ה''מצודות''; נס מלשון התרוממות, שהקב''ה, ישתבח שמו, נותן ליראיו הרמה והגבהה, כנס הגבוה, להתרומם בעולם ולהושיבם בשלום על אדמתם. וכן הקב''ה עצמו, ישתבח שמו, מתרומם בעיני מי שרואה הנסים והנפלאות שעושה בעולם. וכמש''כ הספורנו (בס''פ בשלח): השי''ת הוא יהיה רוממותי ומעלת (על כל, כעניין: ''ובשמי תרום קרנו''. וזה מתאים לדברי הרמב''ן (בס''פ בא), שהזכרנו לעיל: ''מן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד. '' ולומדים מדבריו, שהמושג נס לא בא רק על דבר משונה שאין רגילות אליו, אלא אפילו על דבר הנראה לעין טבעי, שאף הוא נס שבורא העולם הנהיגו בטבע. וכל חיי האדם הם שרשרת נסים, בהשגחת השי''ת בלבד.
ידוע תירוצו של הסבא מקלם על הקושייה המפורסמת של מרן הב''י, שהיקשה על מה שאנו מונים שמונה ימים לנס חנוכה, כי הרי השמן שנמצא הספיק ליום אחד, ונמצא טהנס ארך בפועל רק שבעה ימים, כי היום הראשון אינו בכלל. ותירץ הסבא מקלם, שאם שמן דולק - זה עצמו נס: ! כי רק בגלל רצון השי''ת השמן דולק! ולא מחמת הטבע ובמקרה. ומדוייקת לשון הגמרא (במסכת תענית כה.): ''מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק'', שחז''ל הקדושים הבינו שהכל נעשה באמירת ובהשגחת השי''ת בלבד.
בתפילה אנו אומרים: ''... על נסיך שבכל יום עמנו. ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת. '' וביארו בסידור ''אוצר התפלות'': ''נסיך'' הם הנסים הנראים והנגלים, שהם עמנו בידיעתנו. ונפלאותיך הם הנסים הנפלאים והמכוסים ואין בעל הנס מכיר בנסו.
כל סדר היום של האדם, הן בלימוד, הן בעבודה, הן בהליכה, באכילה ובסידורים המסוימים הפרטיים שלו, הכל הם נסים גדולים המקושרים ברציפות נפלאה ע''י השי''ת, שנותן לו את הכוח ואת היכולת לבצע כל מה שליבו חפץ. וכן ביאר הגר''ש דביליצקי שליט''א (בקונטרס ''חקת עולם'' על סדר עבודת יוה''כ, דף יג), שהיו עושים מאמצים גדולים שהכוהן הגדול לא יטמא, ח''ו, בליל יום הכיפורים. היו מונעים ממנו מאכל ומשתה והיו דואגים שיישאר ער משך כל אותו הלילה, ואם ביקש להתנמנם, היו פרחי כהונה מעוררים אותו. נמצא שעפ''י הטבע כמעט מן הנמנע שיבוא לידי טומאה, ואף על פי כן נחשב דבר זה ואף נמנה כנס בין יתר הנסים שהיו במקדש. בזה באו חז''ל ללמדנו, שגם דבר שאינו יוצא חוץ מגדר הטבע, בכלל נס הוא, ושאפילו דבר שתוכנן מראש והתבצע כפי המתוכנן, על כל פרטי הפרטים במדויק, גם הוא נקרא נס. עכת''ד. ומתורצת בזה גם קושיית תפא''י שם.
כתב רבנו משה אלשיך (בספרו ''תורת משה'' פ' צו): שניים הלכו כל אחד בדרך אחרת. האחד נתפס בידי ליסטים מזוינים, הוכה קשות וביקשו לגזול ממונו. אולם, בחסדי ה' עליו, ניצל מהם והגיע לביתו לחיים טובים, כשכספו עודנו שמור עמו. השני, שהלך בדרך אחרת, לא עברה עליו הכוס. לא ראה ליסטים ולא נבהל ולא כלום. כשכספו עמו הגיע לביתו לחיים טובים. נשאל כעת: מי מהשניים צריך יותר להודות להשי''ת, ההלך הראשון או ההלך השני? הסברא אומרת, שהראשון חייב בהודאה יותר, שנתפס על ידם וניצל. מבאר רבנו ''תורת משה'', שטעות בידנו וההיפך הוא הנכון, כי הראשון אומנם הותקף ונבהל וקיבל מכות ולבסוף ניצול, אולם השני לא הותקף ולא נבהל ולא קיבל מכות ולא כלום, וכספו בידו. נמצא, שהצלתו גדולה יותר והנס שלו גדול יותר. לפי זה, כל מי מאתנו שחייו מתנהלים בשקט ובשלווה ויושב לבטח באין מחריד, מצבו המשופר, יחסית, מחייבו להתפלל ולהודות יותר ויותר, יום יום ושעה שעה על שהבריאות שורה במשפחתו, ועל שהפרנסה מצויה, ועל שחזרו הילדים הביתה בשלום בלי תאונה ובלי פגע, ח''ו, ועל שלא עברו על ראשו טילים ועל שלא ניזוק מקטיושות וכיו''ב. ''הודו לה' כי טוב. כי לעולם חסדו!''
(ברכות ז:): ''אמר רשב''י: 'מיום שברא הקב''ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב''ה עד שבאה לאה והודתו, שנאמר: 'הפעם אודה את השם'''. היקשו המפרשים ובאו בטענה, שהרבה לפניה היו שנתנו הודאה להשי''ת, ישתבח שמו! ותירצו, שלאה נתנה הודאה לקב''ה על דבר שנראה טבעי ביותר, והוא עצם הלידה שילדה את יהודה לחיים טובים ולשלום; תודה לה', שילדתי לשלום; תודה לה', שהוולד בריא ושאני בריאה ושלא ניזוקנו מהלידה. אנחנו מרגישים צורך להודות לה' על נסים מיוחדים ועל פלאים החורגים ממהלך הטבע הרגיל, שאיננו רואים כל יום, וכשניצולים מסכנה אנו מתעוררים להודות במיוחד. אבל להודות לבורא עולם על דברים שגרתיים העוברים עלינו והממלאים את חיינו יום יום ושעה שעה, לזה אין אנו רגילים ואין זה נתפס בשכלנו הקטן. אבל זו הייתה דרכה של לאה, האמא הצדקת, שהבחינה והתעוררה בהודיה גם על נס טבעי. וזה פי' הפסוק: ''כל הנשמה תהלל יה הללויה'' - על כל נשימה ונשימה תהלל יה, ר''ל: אפילו על דבר שנראה בעיניך טבעי ורגיל, תן עליו תודה להשי''ת יום יום ושעה שעה (עלון ''בית דוד'', ויצא תש''ן).
 היה הראשון להגיב למאמר זה | צפיות: 750 | הדפס | דואל | המשך קריאה...
|
